Daf 12b
כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד''.
Rachi (non traduit)
כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. שעיבר את השנה מפני הטומאה שלא כדת:
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה עִיבְּרוּהָ, מְעוּבֶּרֶת. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ? שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, וְהוּא עִיבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׂיא אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
Rachi (non traduit)
ניסן בניסן. לאחר שקידשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר השני:
ר''ש בן יהודה אומר. לא עיברה אלא השיאן לפסח שני שלא כדין לפיכך ביקש רחמים על עצמו:
אָמַר מָר: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְעַבְּרִין. אַלְמָא, אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר.
Rachi (non traduit)
דחויה בציבור. כלומר בקושי הותרה טומאה בציבור וכל כמה דאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין ולכך מעברין כדי שיעשו בטהרה:
וְהָא תַּנְיָא: צִיץ, בֵּין שֶׁיֶּשְׁנוֹ עַל מִצְחוֹ וּבֵין שֶׁאֵינוֹ עַל מִצְחוֹ – מְרַצֶּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹדוֹ עַל מִצְחוֹ – מְרַצֶּה, אֵין עוֹדוֹ עַל מִצְחוֹ – אֵינוֹ מְרַצֶּה.
Rachi (non traduit)
ציץ מרצה על טומאת זבחים לעלות לרצון:
בין שישנו על מצח. כהן גדול בשעת טומאה בין שאינו על מצחו מרצה:
אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ עַל מִצְחוֹ וּמְרַצֶּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: הַנַּח לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, שֶׁטּוּמְאָה הוּתְּרָה בְּצִיבּוּר.
Rachi (non traduit)
כהן גדול. בבואו לפני לפנים ביום הכיפורים יוכיח שאינו לובש בגדי זהב ואם אירע' טומאה בקדשים מרצה הציץ:
אמר לו. הנח ליום הכיפורים שכולו עבודת ציבור הוא וטומאה הותרה בקרבן ציבור כטהרה גמורה ואין צריך ציץ לרצות אלמא היתר גמור הוא:
Tossefoth (non traduit)
כהן גדול ביום הכפורים יוכיח. משאר קרבנות לא מצי למידק דתמיד היה על מצחו כדמשמע בפ' האומר (קדושין סו.) הקם להם ציץ שבין עיניך משמע שהיה על מצחו אפי' שלא בשעת העבודה:
שטומאה הותרה בציבור. אין הדבר תלוי בציבור כדאמרינן בפ' הוציאו לו (יומא דף נ.) שהרי פר יוה''כ וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחין שבת וטומאה ופר העלם דבר של ציבור ושעירי ע''ז וחגיגה דקרבן ציבור הם ואין דוחין אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה ואפילו דיחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה ואפילו דציבור:
וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפַהּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְעַבְּרִין, וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁעִיבֵּר אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה, וּבִיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ? אֶלָּא, חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה, וְאִם עִיבְּרוּהָ – מְעוּבֶּרֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ'.
Rachi (non traduit)
רבי יהודה אומר אינה מעוברת. לפי שהטומאה היתר היא בציבור ושלא לצורך עיברוה:
אִי הָכִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה עִיבְּרוּהָ – מְעוּבֶּרֶת. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אָמַר רָבָא: לְכַתְּחִלָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה לְכַתְּחִילָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְעַבְּרִין. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ? שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, וְהוּא עִיבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן.
Rachi (non traduit)
לכתחילה א''ב. דת''ק קאמר אין מעברין לכתחילה ולרבי שמעון מעברין לכתחילה ואיידי דקאמר רבי יהודה אינה מעוברת אמר איהו מעוברת והוא הדין לכתחילה:
אָמַר מָר: שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, וְהוּא עִיבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן. וְלֵית לֵיהּ לְחִזְקִיָּה ''הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'' – זֶה נִיסָן, וְאֵין אַחֵר נִיסָן! טְעָה בְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן.
Rachi (non traduit)
ואין אחר ניסן. משקבעתו זה ניסן אין אתה יכול לעשות זה אדר והאחר ניסן:
ביום שלשים של אדר. אם לא ישבו עד הנה בעיבור שנה לא יעברוה עוד הואיל והיום ראוי לקבוע ניסן אם היה אדר חסר:
וְאִיהוּ סָבַר: ''הוֹאִיל וְרָאוּי'' לָא אָמְרִינַן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן.
Rachi (non traduit)
ואיהו. מעיקרא סבר הואיל וראוי לא אמרינן ועיברה ולבסוף הודה לשמואל וביקש רחמים על עצמו:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׂיא אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְמֵאִים, מֶחֱצָה טְהוֹרִים, וְנָשִׁים מַשְׁלִימוֹת לַטְּהוֹרִים וְעוֹדְפוֹת עֲלֵיהֶם.
Rachi (non traduit)
היכי דמי. דמעיקרא השיא ולבסוף חזר בו:
מחצה. לאו דווקא אלא כדמפרש ואזיל שהזכרים היו טמאים יותר מן הטהורים ונשים היו רובן טהורות עד שהנשים טהורות משלימות את מחצה טהורים ועודפות עליהן שכשאתה מונה אנשים ונשים כאחת בטמאים ובטהורים נמצאו טהורים יתירים ופלוגתא בפרק האשה (פסחים דף צא:) דאיכא למאן דאמר נשים חובה בהבאת הפסח ראשון ואיכא למאן דאמר נשים רשות וחזקיה מעיקרא סבר נשים בפסח ראשון חובה ומיצטרפו הלכך היו טמאים מיעוטא ומידחו ולבסוף סבר נשים בפסח ראשון רשות ולא מיצטרפי והוו להו טמאים רובא ואיש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין:
Tossefoth (non traduit)
ונשים משלימות לטהורים ועודפין עליהן. תימה דבפ' כיצד צולין (פסחים דף עט. ושם) פליגי כשהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאין דרב אמר הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן ורב כהנא אמר טהורים עושין את הראשון וטמאין עושין את השני ואיכא דאמר רב כהנא אמר טהורים עושין את הראשון וטמאים אין עושין לא את הראשון ולא את השני והשתא סוגיא דהכא כמאן אי כרב אי כלישנא בתרא דרב כהנא למה לי משלימות בעדיפות סגי ואי כלישנא קמא דרב כהנא למה לי עדיפות במשלימות סגי וי''ל דנקט משלימות ועדיפות דהשתא לכולהו לישני עשה שלא כתורה ולכך ביקש רחמים על עצמו וה''מ לשנויי דלבסוף סבר נשים בראשון חובה ובשני רשות ולכך ביקש דלאו שפיר עבד דעביד פסח שני אלא אליבא דר''ש קיימינן דאית ליה בפ' האשה (שם צא:) דנשים בראשון רשות:

מֵעִיקָּרָא סְבַר: נָשִׁים בָּרִאשׁוֹן חוֹבָה, דְּהָווּ מִיעוּטָן טְמֵאִים, וּמִיעוּטָן מִידְּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי. וּלְבַסּוֹף סְבַר: נָשִׁים בָּרִאשׁוֹן רְשׁוּת, דְּהָווּ לְהוּ טְמֵאִים רוּבָּא, וְרוּבָּא לָא מִדְּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי.
גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן. עִיבְּרוּהָ, מַאי? אָמַר עוּלָּא: אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ. קִידְּשׁוּ, מַאי? אָמַר רָבָא: בָּטֵל הָעִיבּוּר. רַב נַחְמָן אָמַר: מְעוּבָּר וּמְקוּדָּשׁ.
Rachi (non traduit)
אין מקדשין את החדש. לומר מקודש הוא לאדר השני דכיון דראוי לקבוע ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן אלא שתקי וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשי ליה לניסן:
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדֵי מִפּוּרַיָּא לְפִיסְחָא תְּלָתִין יוֹמִין הֲווֹ, וּמִפּוּרַיָּא דָּרְשִׁינַן בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, דְּתַנְיָא: שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם לְפֶסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וְכִי מָטֵי רֵישׁ יַרְחָא מְרַחֲקִין לֵיהּ? אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בְּחָמֵץ!
Rachi (non traduit)
ומפוריא דרשינן בהלכות הפסח. וכיון דלא עיברוה קודם הפורים ושמעו דרשה של הלכות הפסח כי הדר מעברי בית דין לשתא ומודעי לעלמא לא מהימני להו לשלוחי ב''ד ומזלזלי בחמץ:
Tossefoth (non traduit)
מכדי מפוריא לפסחא כו'. אמתני' דעדיות (פ''ז מ''ז) דמייתי בפרק הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פז. ושם) הם העידו שמעברין את השנה כל אדר הוה מצי לאקשויי:

אֲמַר לֵיהּ: מִידָּע יָדְיעִי דְּשַׁתָּא מְעַבַּרְתָּא בְּחוּשְׁבָּנָא תַּלְיָא מִילְּתָא. אָמְרִי: חוּשְׁבָּנָא הוּא דְּלָא סְלֵיק לְהוּ לְרַבָּנַן עַד הַשְׁתָּא.
Rachi (non traduit)
בחושבנא תליא מילתא. שהקיץ והחורף לפי חשבון תקופת החמה הם מתגלגלין וכשרבין ימי שנות החמה על שנות הלבנה יותר מדאי מתאחר האביב אחר הפסח שהמועדות אנו קובעין אחר תולדות הלבנה:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה תְּקוּפָה חֲסֵירָה רוּבֹּה שֶׁל חוֹדֶשׁ. וְכַמָּה רוּבֹּה שֶׁל חוֹדֶשׁ? שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
Rachi (non traduit)
אין מעברין את השנה. על התקופה אא''כ חישבו ומצאו שתקופת תמוז חסירה מהשלמת תשעים וא' יום שלה רובו של חדש תשרי:
ששה עשר יום. ותקופת תשרי נופלת בי''ז אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת בששה עשר אין מעברין ולקמיה יליף טעמא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source